ב-29 בנובמבר 1947 המליצה עצרת האומות המאוחדות בפני בריטניה על סיום המנדט על ארץ-ישראל, כדי לאפשר את הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית ואת כינון ירושלים כגוף נפרד במשטר בין-לאומי בניהול האו”ם.
עם קום המדינה קיוותה ממשלת ישראל שעצרת האו”ם תקבל את תוצאות מלחמת העצמאות ואת חלוקת העיר בין ישראל לירדן, אולם בעצרת האו”ם התגבש רוב ברור להענקת מעמד בין-לאומי לירושלים.
ב-5 בדצמבר 1949, ערב הדיון בעצרת האו”ם בנושא ירושלים, הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון בישיבת הכנסת כי ירושלים היא “בירת הנצח של ישראל” ו”לב לבה של מדינת ישראל”, והוסיף כי ישראל אינה מעלה על דעתה שהאו”ם ינסה לעקור את ירושלים מתחומה לאחר שלוחמיה חירפו את נפשם על כיבושה במלחמת העצמאות.
חמישה ימים לאחר הכרזת בן-גוריון שירושלים היא בירת ישראל, החליטה עצרת האו”ם להעניק לירושלים מעמד בין-לאומי. ממשלת ישראל, בניסיון לצמצם את נזקיה של החלטה זו, הציעה פיקוח של האו”ם על המקומות הקדושים לבני כל הדתות בירושלים, חופש פולחן וגישה חופשית אליהם.
עמדתה הנחרצת של ישראל שבה והובעה ב-13 בדצמבר 1949, בהודעתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת כי ישראל לא תוכל “לתת יד להפרדת אונס של ירושלים”. הוא ביקש מהכנסת לקיים את ישיבותיה בירושלים. ואכן, הכנסת החליטה שישיבותיה לאחר חג החנוכה תש”י יתקיימו בירושלים. בחודשים שלאחר מכן עברו לירושלים רוב משרדי הממשלה.
תוכנית האו”ם להפוך את ירושלים לעיר בחסות בין-לאומית לא התממשה. חלקה המערבי של העיר היה לבירת ישראל. במלחמת ששת הימים כבש צה”ל את מזרח ירושלים. בשנת 1980 חוקקה הכנסת את חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, שנקבע בו כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.
