"ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק,
וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת,
הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם.
אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות.
ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני.
והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני.
אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה,
אלא זהו מיפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה;
ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים,
ושרק על-ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם…

…התקנו חוק חינוך-חובה כללי.
חוק זה חל על ילדים בני 6-13.
ואין ספק שבית-הספר היסודי הוא כור-המצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה.
אבל יש רבבות נוער עולה שהם למעלה מגיל זה, ובית-הספר היסודי לא יגיע עדיהם.
בגילים שבין 14 ו-18, כלומר בגיל שמעבר לבית-ספר חובה ולפני חובת שירות בצבא, יש כמאה אלף נערים ונערות.
אולי רק כעשרים אלף מאלה לומדים בבתי-ספר תיכוניים ובתי-ספר מקצועיים;
רבים משמונים אלף הנערים והנערות, לא קיבלו שום חינוך עברי או כללי, וגם בארץ הם נשארים ללא טיפול חינוכי,
ונוער זה – הוא עתיד האומה. וזהו היעוד ההיסטורי הגדול של גדנ"ע:
לחנך נוער זה, בין שזה נוער לומד, או נוער עובד או נוער הרחוב,
המופקר לבטלה ולבערות ואולי גם לחיי-פשע, ולעשותו מנוֹף מרכזי לתמורה המוסרית,
התרבותית, החברתית, שיש לחולל בישוב מנומר ורב-קרעים, על-מנת לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית,
יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם."

[בן גוריון כ"ט בנובמבר, 1951]