[…] האידיאולוגיה של כור ההיתוך היתה, למעשה, מחויבת המציאות – גם אם כיום נחשבת אמירה כזו לכפירה בעיקר כמעט. בלי יצירה של תרבות משותפת, גם אם מלאכותית ומכוונת, כולל הכפייה של ההגמוניה “האשכנזית” על הדור הראשון של המהגרים, לא היה אפשר להקים חברה לאומית יהודית חדשה […]
דובריה של האופוזיציה התרבותית, בייחוד הדוברים שבאו מקרב מה שמכונה “יוצאי עדות המזרח”, העלו את הטענות האלה:
התחייה של התרבות העברית (הגבוהה) התבססה על המורשת האירופית בלבד והתעלמה כמעט כליל מן המורשת של עדות המזרח;מעט המורשת התרבותית של עדות המזרח שאומצה על ידי התרבות העברית קיבלה מעמד נמוך של תרבות פולקלור;אנשי עדות המזרח הודרו מן המוסדות המרכזיים של תכנון התרבות וייצורה. ההגמוניה התרבותית האירופית נוצלה לשימור ולהנצחה של שליטת האליטות המסורתיות ושל מעמדם הסוציו-אקונומי הנמוך של “המזרחים”.
לטענות אלה צירפו הדוברים בשלב מאוחר יותר טענות שאומצו מתנועת הרב-תרבותיות בארצות הברית ומן הפוסטמודרניזם. בדבריהם ביקשו להעניק לגיטימציה לרב-תרבותיות, והתבססו על שתי טענות מרכזיות:
כל המסורות התרבותיות הן שוות ערך, ולכן אין להעדיף את המסורת האירופית על פני המסורות האחרות;בגלל הרלטיביזם הערכי, אין מקום לתרבות הגמונית אחת.
המסקנה משתי טענות אלה היא שלא יכול להתקיים מסד תרבותי משותף לכל הישראלים, מפני שעצם השאיפה לקיומו מניחה ריבוד תרבותי והעדפה של מערכת ערכים אחת על פני אחרות. כהצעה חלופית הציעו את התפיסה של הרב-תרבותיות, שמייחסת חשיבות לא לנכסי התרבות המשותפים, אלא להבדלים התרבותיים, ואפילו המנטליים, דווקא. דוברי העמדה הזאת פוסלים את השאיפה לתרבות הגמונית אחת, ומציעים במקומה פדרציה של תרבויות שיתקיימו בקונפליקט או בדו-קיום. רק מבנה רב-תרבותי, שבעצם הגדרתו אינו יוצר מסד משותף, יעשה צדק עם התרבויות של ארצות המוצא ויעניק שוויון תרבותי לכל אזרחי המדינה. הלאומיות, מעצם טיבה, מדכאת את “האחרים”, אם הם בני אותו לאום ואם הם בני לאום אחר, ולכן תרבות לאומית המבססת את הזהות הלאומית פסולה מעיקרה…
